An Open Letter to Beatrice Ask

Jonas Hassen Khemiri

Artwork by Ellen Blom

בשנת 2009, ממשלת שוודיה, ביחד עם יחידות אכיפת החוק וועידת ההגירה השוודית, הטמיעה את פרויקט REVA, תכנית המיועדת לזירוז טיפול בתיקים הנוגעים באנשים המתגוררים בשוודיה באופן בלתי חוקי. התכנית הוטמעה לאחרונה בסטוקהולם, והשוטרים בעיר החלו לבדוק את תעודות הזהות של כל אדם שהם חושדים כי אין לו אישורים מתאימים. למרות העובדה שעל המשטרה נאסר לבקש תעודת זהות על בסיס מראה בלבד, אנשים רבים מעידים כי התבקשו להציג אותה מכיוון שהם לא "נראים שוודים," דבר המגביר חששות כי המשטרה משתמשת בשיטה של אפיון גזעי (Racial Profiling) בניסיון להגביר גירושים.

באופן לא מפתיע, הפעולה גררה תגובות נסערות, אך כאשר שרת המשפטים ביאטריס אסק נשאלה בראיון ברדיו אם היא מודאגת לגבי תופעת האפיון הגזעי, היא דחתה את הדאגות ואמרה שמה שאנשים רואים כאפיון גזעי הינו פשוט עניין של "חווייה אישית." היא רמזה כי אינה מתכוונת לנקוט בכל פעולה בכדי לטפל בנושא.

הסופר והמחזאי ג'ונס חסן קמירי כתב את המכתב הפתוח הנ"ל בתגובה לדבריה של אסק. המכתב פורסם בעיתון השוודי Dagens Nyheter ב-13 במרץ, 2013. עד סוף היום המכתב שבר שיא שיתופים במדיה. על-פי מאמר של אותו עיתון, הסיפור שותף בטוויטר מספיק פעמים בכדי להיקרא על-ידי כל אדם בשוודיה המחזיק בחשבון טוויטר. הוא כעת הטקסט המקושר ביותר בהיסטוריה השוודית.

ביאטריס אסק היקרה,

הרבה דברים מבדילים בינינו. את נולדת באמצע שנות החמישים, אני נולדתי בסוף שנות השבעים. את אישה, אני גבר. את פוליטיקאית, אני סופר. אבל יש לנו כמה דברים במשותף. שנינו למדנו כלכלה בינלאומית (מבלי להשלים תואר). יש לנו תספורת כמעט זהה (למרות שצבע השיער שלנו שונה).

ושנינו אזרחי המדינה הזו, אשר נולדו בגבולותיה, ואנו חולקים שפה, דגל, היסטוריה, תשתית. אנו שווים בפני החוק.

לכן הופתעתי ביום חמישי שעבר כששאלו אותך בתכנית הרדיו P1 Morgon אם, בתור שרת המשפטים, את מודאגת מהאפשרות שאנשים (אזרחים משלמי מיסים המצביעים בבחירות) טוענים כי נעצרו על-ידי המשטרה והתבקשו להציג תעודות זהות רק בשל מראם (כהים, לא-בלונדינים, בעלי שיער שחור). ואת ענית:

"החווייה של כל אדם בשאלה 'למה תחקרו אותי' יכולה להיות מאוד אישית. יש אנשים שהורשעו בעבר ומרגישים שהם תמיד נחקרים, למרות שאי אפשר לדעת רק לפי מראה אם אדם ביצע פשע [...] בכדי לשפוט אם המשטרה נוהגת בהתאם לחוקים ולכללים, יש להסתכל על התמונה הגדולה."

בחירה מעניינת של מילים: "הורשעו בעבר." כי זה בדיוק מה שקרה לנו. אנו האשמים עד שנוכיח אחרת. מתי חווייה אישית הופכת למבנה של גזענות? מתי היא הופכת לאפלייה, דיכוי, אלימות? ואיך התבוננות ב"תמונה הגדולה" מבטלת כל כך הרבה חוויות אישיות של אזרחים?

אני כותב לך עם בקשה פשוטה, ביאטריס אסק. אני רוצה שנתחלף בגוף ובחוויות. בואי. בואי פשוט נעשה את זה. אף פעם לא התנגדת לרעיונות קצת משוגעים (אני עדיין זוכר את ההצעה השנויה במחלוקת שלך שכל מי שמשלם עבור סקס יקבל אזהרה במעטפה סגולה). למשך עשרים-וארבע שעות נשאיל זה את הגוף של זו. קודם אני אהיה בגוף שלך בכדי להבין מה זה להיות אישה בעולם הפוליטיקה הפטריארכלי. ואז את תקבלי את העור שלי, בכדי שתביני שכשאת יוצאת לרחוב, יורדת לתחנת הרכבת התחתית, נכנסת למרכז המסחרי, ורואה את השוטר שעומד שם, החוק לטובתו, זכותו לגשת אלייך ולבקש ממך להוכיח שאת חפה מפשע, זה מעלה זכרונות. התעללויות אחרות, מדים אחרים, מבטים אחרים. ולא, אנחנו לא צריכים לחזור כל הדרך לגרמניה בימי מלחמת העולם השניה או לדרום אפריקה בשנות השמונים. ההיסטוריה השוודית העדכנית שלנו מספיקה, סדררה של חוויות רנדומליות שהגוף המשותף שלנו נזכר בהן פתאום.

בגיל שש, נוחתים בשדה התעופה ארלנדה בארץ הולדתנו. אנו צועדים לכיוון ביקורת דרכונים עם אבא שידיו מזיעות, שמכחכח בגרונו, שמסדר את השיער ומשפשף את הנעליים על הברכיים כדי להבריק אותן. פעמיים הוא בודק שהדרכון השוודי שלו נמצא בכיס הפנימי. כל האנשים ורודי העור חולפים על פנינו. אבל את אבא שלנו עוצרים. ואנחנו חושבים, אולי זה במקרה. בגיל עשר, רואים את אותה סצנה חוזרת על עצמה. אולי זה בגלל המבטא שלו. בגיל שתים-עשרה, רואים את אותה הסצנה שוב. אולי זה התיק המחורר שלו עם הרוכסן השבור. בגיל ארבע-עשרה, שש-עשרה, שמונה-עשרה.

בגיל שבע, מתחילים כיתה א' ומקבלים היכרות עם החברה מאבא שהיה כבר אז מבוהל שילדיו עשויים לרשת את הזרות שלו. הוא אומר, "כשאתם נראים כמו שאנחנו נראים, אתם חייבים תמיד להיות טובים פי אלף מכל אחד אחר אם אתם רוצים להתקבל."

"למה?"

"כי כולם גזענים."

"גם אתה גזען?"

"כולם חוץ ממני."

כי ככה בדיוק עובדת גזענות. היא אף פעם לא חלק מתחושת האשמה שלנו, ההיסטוריה שלנו, הד.נ.א. שלנו. היא תמיד במקום אחר, אף פעם לא כאן, בתוכי, בתוכנו.

בגיל שמונה, צופים בסרטי אקשן עם גברים כהי עור שאונסים, מקללים בגרון ניחר, מכים את הנשים שלהם, חוטפים ילדים, מרמים ומשקרים וגונבים ומתעללים. בגיל שש-עשרה, תשע-עשרה, עשרים, שלושים-ושתיים, רואים את אותן הדמויות החד-מימדיות מופיעות בסרטים שוב ושוב.

בגיל תשע, מחליטים להיות החנונים החרוצים ביותר בכיתה, החנפנים הגדולים בעולם. הכול עובד לפי התכנית, עד שמגיעה מורה מחליפה שמניחה באופן אוטומאטי שאנחנו הילדים הבעייתיים.

בגיל עשר, בורחים מגלוחי ראש שרודפים אחרינו בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. הם רואים את הגוף המשותף שלנו ליד הספסל בהוגאלידסקירקאן, הם שואגים, הם רצים, אנחנו מתחבאים בכניסה לבניין, טעם הדם בפינו, הלב המשותף שלנו פועם מהר כמו לב של ארנב כל הדרך הביתה.

בגיל אחת-עשרה, קוראים קומיקסים בהם דמויות אוריינטליות הן אקזוטיות ומיסטיות, בעלות עיניים חומות יפיפייות, חושניות (אבל גם מרושעות).

בגיל שתים-עשרה, נכנסים לחנות מגה סקיוואקאדמיין כדי להקשיב לדיסקים, ובכל פעם שאנחנו הולכים לשם המאבטחים מקיפים אותנו כמו כרישים. הם מדברים אל תוך מכשירי הקשר, הם עוקבים אחרינו ממרחק של כמה מטרים. ואנחנו מנסים להתנהג כרגיל, אנחנו מתחננים בפני שפת הגוף שלנו שתהיה כמה שפחות פלילית. ללכת רגיל, ביאטריס. לנשום כרגיל. לגשת למדף הדיסקים ולהוציא את האלבום של טופאק בצורה שתשדר שאנחנו לא מתכוונים לגנוב אותו. אבל המאבטחים ממשיכים לעקוב, ואיפשהו, עמוק בתוך הגוף המשותף שלנו, יש בוודאי עונג מלא אשמה בטעימת המבנה שכלא את אבינו, במציאת ההסבר לכך שאבינו מעולם לא הצליח כאן, שהחלומות שלו טבעו בים של מכתבי דחייה.

בגיל שלוש-עשרה, מתחילים לבלות במרכז הנוער ולשמוע סיפורים. אחיו הגדול של חבר העז לענות לשוטר משטרת נורמאלם שעצר אותו ונזרק למכונית המשטרה, ומשם הושלך החוצה באזור נאקה עם אף מדמם. בן דוד של חבר שנגרר והוכה על-ידי מאבטחים בחדר הקטן ברציף הרכבת התחתית בסלוסן (הם קשרו ספרי טלפונים לירכיים שלו כדי לא להשאיר סימנים כחולים). נ', החבר של אבא, שנמצא על-ידי פטרול ממשלתי וננעל בתא השיכורים כי הוא בלע מילים, והמשטרה לא שמה לב שמשהו לא בסדר עד היום למחרת, ובחדר המיון מצאו את קריש הדם, ובלוויה החברה שלו אמרה: "אם הם רק היו מתקשרים אליי הייתי אומרת להם שהוא לא שותה אלכוהול."

בגיל שלוש-עשרה וחצי, חיים בעיר המצויה תחת מצור של אדם עם רובה וכוונת לייזר, אדם שירה באחד-עשר גברים שחורי-שיער בשבעה חודשים מבלי התערבות משטרתית. והמוח המשותף שלנו מתחיל לחשוב שתמיד המוסלמים הם אלה שסובלים הכי הרבה, תמיד אלה עם שמות ערביים שמחזיקים בהכי פחות כוח (ומדחיק לגמרי את הזמנים בהם מבני שלטון אחרים החזיקו בכוח – כמו הפעם שהבחור בבית ספר שכולם כינו אותו "היהודי" נקשר לגדר באמצעות הג'ינס שלו, עם מנעול בלולאת החגורה שלו, וכולם פשוט צחקו כשהוא ניסה להשתחרר. גם הוא צחק, הוא ניסה לצחוק. אנחנו צחקנו?)

בגיל ארבע-עשרה, יוצאים מסניף של מקדונלדס בהורנדגאטאן ומתבקשים על-ידי שני שוטרים להציג תעודת זהות. בגיל ארבע-עשרה, עומדים מחוץ לחנות כשמכונית משטרה עוצרת בצד הכביש, שני שוטרים יוצאים, מבקשים לראות תעודת זהות ושואלים מה אנחנו עושים הלילה. אז הם חוזרים למכונית.

וכל אותו הזמן, מאבק פנימי. קול אחד אומר: לעזאזל, אין להם שום זכות לשפוט אותנו מראש. הם לא יכולים פאקינג לתחום את העיר עם המדים שלהם. אסור להם לגרום לנו להרגיש לא בטוחים בשכונות שלנו.

אבל הקול השני אומר: מה אם זו הייתה אשמתנו? בטח דיברנו חזק מדי. לבשנו קפוצ'ונים וסניקרס. הג'ינס שלנו גדול מדי ויש בו יותר מדי כיסים. עשינו טעות כשנולדנו עם צבע שיער של רעים. יכולנו לבחור להיוולד עם פחות מלאנין בעור. במקרה יש לנו שמות משפחה שמזכירים למדינה הקטנה הזו שהיא חלק מעולם גדול יותר. אנחנו צעירים. הכול בטח ישתנה כשנגדל.

והגוף המשותף שלנו גדל, ביאטריס אסק. הפסקנו לבלות במרכז הנוער והחלפנו את הקפוצ'ונים במעיל שחור, ואת כובע המצחיה בצעיף. הפסקנו לשחק כדורסל והתחלנו ללמוד כלכלה בהאנדלסהוגסקולאן בסטוקהולם. יום אחד עמדנו מחוץ לתחנה המרכזית של סטוקהולם ורשמנו משהו במחברת (כי למרות שלמדנו כלכלה, היה לנו חלום סודי להיות סופרים). פתאום מישהו ניגש אלינו מימין, איש רחב עם אוזנייה. "מה קורה?" הוא ביקש לראות תעודת זהות ואז דחף את הזרועות שלנו למעלה באחיזה משטרתית וסחב אותנו לכיוון מכונית המשטרה, שם היינו אמורים לשבת ולחכות שיקבל אישור שאנחנו מי שאנחנו אומרים. מסתבר שהתאמנו לתיאור של חשוד. מסתבר שנראינו כמו מישהו אחר. ישבנו במכונית המשטרה במשך עשרים דקות. לבד. אבל לא ממש לבד. כי מאה אנשים עברו שם. והם הסתכלו בנו במבט שלחש, "הנה, עוד אחד. עוד אחד שמתנהג בדיוק בהתאם לסטיגמה."

והלוואי שהיית שם איתי במכונית המשטרה, ביאטריס אסק. אבל לא היית. ישבתי שם לבד. והבטתי בכל העיניים שעברו שם וניסיתי להראות להם שאני לא אשם, שסתם עמדתי במקום ונראיתי כמו שנראיתי. אבל קשה לטעון חפות מפשע במושב האחורי של מכונית משטרה.

ובלתי אפשרי להיות חלק מקהילה כשהכוחות השולטים תמיד מניחים שאני הוא "האחר."

אחרי עשרים דקות שוחררנו ממכונית המשטרה. בלי התנצלות, בלי הסברים. במקום אמרו לנו, "אתה יכול ללכת עכשיו." והגוף חדור האדרנלין שלנו עזב את המקום והמוח שלנו חשב, "אני צריך לכתוב על זה." אבל האצבעות שלנו ידעו שזה לא יקרה. מכיוון שהחוויות שלנו, ביאטריס אסק, הן כלום בהשוואה למה שקורה לאחרים. הגוף שלנו גדל בצד הזה של הגבול, אימא שלנו משוודיה, המציאות שלנו היא כמו חדר חמים מצופה כריות בהשוואה למה שקורה לאלה שבאמת אין להם כוח, אין להם משאבים, אין להם אזרחות. אנחנו לא נמצאים תחת איום של גירוש. אנחנו לא מסתכנים במאסר אם נחזור למדינות המוצא שלנו. ומתוך הידע שמצבם של אחרים הרבה יותר גרוע, בחרנו בשתיקה במקום מילים והשנים חלפו ואחרי זמן רב הופיע REVA, "פרויקט ההטמעה החוקי והיעיל." המשטרה החלה לערוך חיפושים במרכזי קניות ולעמוד מחוץ למרפאות שסייעו לאנשים ללא אזרחות, ומשפחות עם ילדים שנולדו בשוודיה גורשו למדינות שהילדים אף פעם לא היו בהן, ואזרחים שוודים נאלצו להציג את הדרכונים שלהם בכדי להוכיח שהם שייכים, ושרת משפטים אחת הסבירה שאין קשר בין זה לבין אפיון גזעי אלא רק ל"חוויה אישית." שגרות הכוח. נוהגי האלימות. כולם בסך הכול ממלאים את תפקידם. המאבטחים, השוטרים, ביקורת דרכונים, הפוליטיקאים, האנשים.

וכאן את קוטעת אותי ואומרת, "אבל למה כל-כך קשה להבין את זה? כולם צריכים לפעול לפי החוק." ואנחנו עונים, "אבל מה אם החוק הוא בלתי חוקי?"

ואת אומרת, "זה עניין של עדיפויות, ואין לנו אינסוף משאבים." ואנחנו עונים, "למה תמיד יש כסף כשרוצים לתבוע את אלה שאין להם משאבים, אבל אף פעם אין מספיק כסף כשצריך להגן עליהם?"

ואת אומרת, "אבל איך אנחנו יכולים בו-זמנית גם ליצור רשת ביטחון חברתית רחבה וגם לקבל את פניהם של כולם?" ואנחנו מגרדים בראש ומכחכחים בגרוננו, כי אם להיות לגמרי כנים, אין לנו תשובה ברורה לשאלה הזו. אבל אנחנו יודעים שאי אפשר להוציא אדם מחוץ לחוק ושחייבים לפעול כשאנשים במדים יוצרים תחושת חוסר ביטחון והחוק פועל נגד האזרחים, ועכשיו כבר נמאס לך, ביאטריס אסק, ואת מנסה לעזוב את הגוף שלנו. בדיוק כמו הקוראים, את חושבת שזה כבר נמשך יותר מדי זמן, זה כל הזמן חוזר על עצמו, אין שום פואנטה, ואת צודקת, אף פעם אין סוף, אין פיתרון, אין יציאת חירום, הכול ממשיך לחזור על עצמו, מכיוון שהמבנים האלה לא יעלמו רק כי נצביע לביטול REVA. REVA הוא הארכה הגיונית של דיכוי מתמשך בעוצמה נמוכה, REVA מתקיים על אי-יכולתנו ליצור מחדש את הדימוי העצמי הלאומי שלנו, והלילה בתור לכניסה לבאר, אנשים לא לבנים יפזרו את עצמם באופן סיסטמתי כדי שלא ייעצרו על-ידי השומר, ומחר בתור לדיור ממשלתי אנשים עם שמות זרים ישתמשו בשמות המשפחה של בני הזוג שלהם בכדי שלא יזרקו את הבקשה שלהם. וברגע זה ממש, בטופס קבלה לעבודה, שוודית ממוצעת לחלוטין כותבת "נולדתי וגדלתי בשוודיה" באותיות גדולות, פשוט כי היא יודעת מה יקרה אם לא תוסיף את המידע הזה. כולם יודעים מה יקרה. אבל אף אחד לא עושה כלום. במקום לעשות משהו, אנחנו מתמקדים באיתור אנשים שהיגרו הנה בחיפוש אחר הביטחון שאנחנו כל-כך גאים ביכולתנו להציע ל(חלק מ)האזרחים שלנו. ואני כותב "אנחנו" כי אנחנו חלק מהשלם הזה, הגוף החברתי הזה, האנחנו הזה.

.את יכולה ללכת עכשיו