An Open Letter to Beatrice Ask

Jonas Hassen Khemiri

Artwork by Ellen Blom

בשנת 2009, ממשלת שוודיה, ביחד עם יחידות אכיפת החוק וועידת ההגירה השוודית, הטמיעה את פרויקט REVA, תכנית המיועדת לזירוז טיפול בתיקים הנוגעים באנשים המתגוררים בשוודיה באופן בלתי חוקי. התכנית הוטמעה לאחרונה בסטוקהולם, והשוטרים בעיר החלו לבדוק את תעודות הזהות של כל אדם שהם חושדים כי אין לו אישורים מתאימים. למרות העובדה שעל המשטרה נאסר לבקש תעודת זהות על בסיס מראה בלבד, אנשים רבים מעידים כי התבקשו להציג אותה מכיוון שהם לא "נראים שוודים," דבר המגביר חששות כי המשטרה משתמשת בשיטה של אפיון גזעי (Racial Profiling) בניסיון להגביר גירושים.

באופן לא מפתיע, הפעולה גררה תגובות נסערות, אך כאשר שרת המשפטים ביאטריס אסק נשאלה בראיון ברדיו אם היא מודאגת לגבי תופעת האפיון הגזעי, היא דחתה את הדאגות ואמרה שמה שאנשים רואים כאפיון גזעי הינו פשוט עניין של "חווייה אישית." היא רמזה כי אינה מתכוונת לנקוט בכל פעולה בכדי לטפל בנושא.

הסופר והמחזאי ג'ונס חסן קמירי כתב את המכתב הפתוח הנ"ל בתגובה לדבריה של אסק. המכתב פורסם בעיתון השוודי Dagens Nyheter ב-13 במרץ, 2013. עד סוף היום המכתב שבר שיא שיתופים במדיה. על-פי מאמר של אותו עיתון, הסיפור שותף בטוויטר מספיק פעמים בכדי להיקרא על-ידי כל אדם בשוודיה המחזיק בחשבון טוויטר. הוא כעת הטקסט המקושר ביותר בהיסטוריה השוודית.

ביאטריס אסק היקרה,

הרבה דברים מבדילים בינינו. את נולדת באמצע שנות החמישים, אני נולדתי בסוף שנות השבעים. את אישה, אני גבר. את פוליטיקאית, אני סופר. אבל יש לנו כמה דברים במשותף. שנינו למדנו כלכלה בינלאומית (מבלי להשלים תואר). יש לנו תספורת כמעט זהה (למרות שצבע השיער שלנו שונה).

ושנינו אזרחי המדינה הזו, אשר נולדו בגבולותיה, ואנו חולקים שפה, דגל, היסטוריה, תשתית. אנו שווים בפני החוק.

לכן הופתעתי ביום חמישי שעבר כששאלו אותך בתכנית הרדיו P1 Morgon אם, בתור שרת המשפטים, את מודאגת מהאפשרות שאנשים (אזרחים משלמי מיסים המצביעים בבחירות) טוענים כי נעצרו על-ידי המשטרה והתבקשו להציג תעודות זהות רק בשל מראם (כהים, לא-בלונדינים, בעלי שיער שחור). ואת ענית:

"החווייה של כל אדם בשאלה 'למה תחקרו אותי' יכולה להיות מאוד אישית. יש אנשים שהורשעו בעבר ומרגישים שהם תמיד נחקרים, למרות שאי אפשר לדעת רק לפי מראה אם אדם ביצע פשע [...] בכדי לשפוט אם המשטרה נוהגת בהתאם לחוקים ולכללים, יש להסתכל על התמונה הגדולה."

בחירה מעניינת של מילים: "הורשעו בעבר." כי זה בדיוק מה שקרה לנו. אנו האשמים עד שנוכיח אחרת. מתי חווייה אישית הופכת למבנה של גזענות? מתי היא הופכת לאפלייה, דיכוי, אלימות? ואיך התבוננות ב"תמונה הגדולה" מבטלת כל כך הרבה חוויות אישיות של אזרחים?

אני כותב לך עם בקשה פשוטה, ביאטריס אסק. אני רוצה שנתחלף בגוף ובחוויות. בואי. בואי פשוט נעשה את זה. אף פעם לא התנגדת לרעיונות קצת משוגעים (אני עדיין זוכר את ההצעה השנויה במחלוקת שלך שכל מי שמשלם עבור סקס יקבל אזהרה במעטפה סגולה). למשך עשרים-וארבע שעות נשאיל זה את הגוף של זו. קודם אני אהיה בגוף שלך בכדי להבין מה זה להיות אישה בעולם הפוליטיקה הפטריארכלי. ואז את תקבלי את העור שלי, בכדי שתביני שכשאת יוצאת לרחוב, יורדת לתחנת הרכבת התחתית, נכנסת למרכז המסחרי, ורואה את השוטר שעומד שם, החוק לטובתו, זכותו לגשת אלייך ולבקש ממך להוכיח שאת חפה מפשע, זה מעלה זכרונות. התעללויות אחרות, מדים אחרים, מבטים אחרים. ולא, אנחנו לא צריכים לחזור כל הדרך לגרמניה בימי מלחמת העולם השניה או לדרום אפריקה בשנות השמונים. ההיסטוריה השוודית העדכנית שלנו מספיקה, סדררה של חוויות רנדומליות שהגוף המשותף שלנו נזכר בהן פתאום.

בגיל שש, נוחתים בשדה התעופה ארלנדה בארץ הולדתנו. אנו צועדים לכיוון ביקורת דרכונים עם אבא שידיו מזיעות, שמכחכח בגרונו, שמסדר את השיער ומשפשף את הנעליים על הברכיים כדי להבריק אותן. פעמיים הוא בודק שהדרכון השוודי שלו נמצא בכיס הפנימי. כל האנשים ורודי העור חולפים על פנינו. אבל את אבא שלנו עוצרים. ואנחנו חושבים, אולי זה במקרה. בגיל עשר, רואים את אותה סצנה חוזרת על עצמה. אולי זה בגלל המבטא שלו. בגיל שתים-עשרה, רואים את אותה הסצנה שוב. אולי זה התיק המחורר שלו עם הרוכסן השבור. בגיל ארבע-עשרה, שש-עשרה, שמונה-עשרה.

בגיל שבע, מתחילים כיתה א' ומקבלים היכרות עם החברה מאבא שהיה כבר אז מבוהל שילדיו עשויים לרשת את הזרות שלו. הוא אומר, "כשאתם נראים כמו שאנחנו נראים, אתם חייבים תמיד להיות טובים פי אלף מכל אחד אחר אם אתם רוצים להתקבל."

"למה?"

"כי כולם גזענים."

"גם אתה גזען?"

"כולם חוץ ממני."

כי ככה בדיוק עובדת גזענות. היא אף פעם לא חלק מתחושת האשמה שלנו, ההיסטוריה שלנו, הד.נ.א. שלנו. היא תמיד במקום אחר, אף פעם לא כאן, בתוכי, בתוכנו.

בגיל שמונה, צופים בסרטי אקשן עם גברים כהי עור שאונסים, מקללים בגרון ניחר, מכים את הנשים שלהם, חוטפים ילדים, מרמים ומשקרים וגונבים ומתעללים. בגיל שש-עשרה, תשע-עשרה, עשרים, שלושים-ושתיים, רואים את אותן הדמויות החד-מימדיות מופיעות בסרטים שוב ושוב.

בגיל תשע, מחליטים להיות החנונים החרוצים ביותר בכיתה, החנפנים הגדולים בעולם. הכול עובד לפי התכנית, עד שמגיעה מורה מחליפה שמניחה באופן אוטומאטי שאנחנו הילדים הבעייתיים.

בגיל עשר, בורחים מגלוחי ראש שרודפים אחרינו בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. הם רואים את הגוף המשותף שלנו ליד הספסל בהוגאלידסקירקאן, הם שואגים, הם רצים, אנחנו מתחבאים בכניסה לבניין, טעם הדם בפינו, הלב המשותף שלנו פועם מהר כמו לב של ארנב כל הדרך הביתה.

בגיל אחת-עשרה, קוראים קומיקסים בהם דמויות אוריינטליות הן אקזוטיות ומיסטיות, בעלות עיניים חומות יפיפייות, חושניות (אבל גם מרושעות).

בגיל שתים-עשרה, נכנסים לחנות מגה סקיוואקאדמיין כדי להקשיב לדיסקים, ובכל פעם שאנחנו הולכים לשם המאבטחים מקיפים אותנו כמו כרישים. הם מדברים אל תוך מכשירי הקשר, הם עוקבים אחרינו ממרחק של כמה מטרים. ואנחנו מנסים להתנהג כרגיל, אנחנו מתחננים בפני שפת הגוף שלנו שתהיה כמה שפחות פלילית. ללכת רגיל, ביאטריס. לנשום כרגיל. לגשת למדף הדיסקים ולהוציא את האלבום של טופאק בצורה שתשדר שאנחנו לא מתכוונים לגנוב אותו. אבל המאבטחים ממשיכים לעקוב, ואיפשהו, עמוק בתוך הגוף המשותף שלנו, יש בוודאי עונג מלא אשמה בטעימת המבנה שכלא את אבינו, במציאת ההסבר לכך שאבינו מעולם לא הצליח כאן, שהחלומות שלו טבעו בים של מכתבי דחייה.

בגיל שלוש-עשרה, מתחילים לבלות במרכז הנוער ולשמוע סיפורים. אחיו הגדול של חבר העז לענות לשוטר משטרת נורמאלם שעצר אותו ונזרק למכונית המשטרה, ומשם הושלך החוצה באזור נאקה עם אף מדמם. בן דוד של חבר שנגרר והוכה על-ידי מאבטחים בחדר הקטן ברציף הרכבת התחתית בסלוסן (הם קשרו ספרי טלפונים לירכיים שלו כדי לא להשאיר סימנים כחולים). נ', החבר של אבא, שנמצא על-ידי פטרול ממשלתי וננעל בתא השיכורים כי הוא בלע מילים, והמשטרה לא שמה לב שמשהו לא בסדר עד היום למחרת, ובחדר המיון מצאו את קריש הדם, ובלוויה החברה שלו אמרה: "אם הם רק היו מתקשרים אליי הייתי אומרת להם שהוא לא שותה אלכוהול."

בגיל שלוש-עשרה וחצי, חיים בעיר המצויה תחת מצור של אדם עם רובה וכוונת לייזר, אדם שירה באחד-עשר גברים שחורי-שיער בשבעה חודשים מבלי התערבות משטרתית. והמוח המשותף שלנו מתחיל לחשוב שתמיד המוסלמים הם אלה שסובלים הכי הרבה, תמיד אלה עם שמות ערביים שמחזיקים בהכי פחות כוח (ומדחיק לגמרי את הזמנים בהם מבני שלטון אחרים החזיקו בכוח – כמו הפעם שהבחור בבית ספר שכולם כינו אותו "היהודי" נקשר לגדר באמצעות הג'ינס שלו, עם מנעול בלולאת החגורה שלו, וכולם פשוט צחקו כשהוא ניסה להשתחרר. גם הוא צחק, הוא ניסה לצחוק. אנחנו צחקנו?)

בגיל ארבע-עשרה, יוצאים מסניף של מקדונלדס בהורנדגאטאן ומתבקשים על-ידי שני שוטרים להציג תעודת זהות. בגיל ארבע-עשרה, עומדים מחוץ לחנות כשמכונית משטרה עוצרת בצד הכביש, שני שוטרים יוצאים, מבקשים לראות תעודת זהות ושואלים מה אנחנו עושים הלילה. אז הם חוזרים למכונית.

וכל אותו הזמן, מאבק פנימי. קול אחד אומר: לעזאזל, אין להם שום זכות לשפוט אותנו מראש. הם לא יכולים פאקינג לתחום את העיר עם המדים שלהם. אסור להם לגרום לנו להרגיש לא בטוחים בשכונות שלנו.

אבל הקול השני אומר: מה אם זו הייתה אשמתנו? בטח דיברנו חזק מדי. לבשנו קפוצ'ונים וסניקרס. הג'ינס שלנו גדול מדי ויש בו יותר מדי כיסים. עשינו טעות כשנולדנו עם צבע שיער של רעים. יכולנו לבחור להיוולד עם פחות מלאנין בעור. במקרה יש לנו שמות משפחה שמזכירים למדינה הקטנה הזו שהיא חלק מעולם גדול יותר. אנחנו צעירים. הכול בטח ישתנה כשנגדל.

והגוף המשותף שלנו גדל, ביאטריס אסק. הפסקנו לבלות במרכז הנוער והחלפנו את הקפוצ'ונים במעיל שחור, ואת כובע המצחיה בצעיף. הפסקנו לשחק כדורסל והתחלנו ללמוד כלכלה בהאנדלסהוגסקולאן בסטוקהולם. יום אחד עמדנו מחוץ לתחנה המרכזית של סטוקהולם ורשמנו משהו במחברת (כי למרות שלמדנו כלכלה, היה לנו חלום סודי להיות סופרים). פתאום מישהו ניגש אלינו מימין, איש רחב עם אוזנייה. "מה קורה?" הוא ביקש לראות תעודת זהות ואז דחף את הזרועות שלנו למעלה באחיזה משטרתית וסחב אותנו לכיוון מכונית המשטרה, שם היינו אמורים לשבת ולחכות שיקבל אישור שאנחנו מי שאנחנו אומרים. מסתבר שהתאמנו לתיאור של חשוד. מסתבר שנראינו כמו מישהו אחר. ישבנו במכונית המשטרה במשך עשרים דקות. לבד. אבל לא ממש לבד. כי מאה אנשים עברו שם. והם הסתכלו בנו במבט שלחש, "הנה, עוד אחד. עוד אחד שמתנהג בדיוק בהתאם לסטיגמה."

והלוואי שהיית שם איתי במכונית המשטרה, ביאטריס אסק. אבל לא היית. ישבתי שם לבד. והבטתי בכל העיניים שעברו שם וניסיתי להראות להם שאני לא אשם, שסתם עמדתי במקום ונראיתי כמו שנראיתי. אבל קשה לטעון חפות מפשע במושב האחורי של מכונית משטרה.

ובלתי אפשרי להיות חלק מקהילה כשהכוחות השולטים תמיד מניחים שאני הוא "האחר."

אחרי עשרים דקות שוחררנו ממכונית המשטרה. בלי התנצלות, בלי הסברים. במקום אמרו לנו, "אתה יכול ללכת עכשיו." והגוף חדור האדרנלין שלנו עזב את המקום והמוח שלנו חשב, "אני צריך לכתוב על זה." אבל האצבעות שלנו ידעו שזה לא יקרה. מכיוון שהחוויות שלנו, ביאטריס אסק, הן כלום בהשוואה למה שקורה לאחרים. הגוף שלנו גדל בצד הזה של הגבול, אימא שלנו משוודיה, המציאות שלנו היא כמו חדר חמים מצופה כריות בהשוואה למה שקורה לאלה שבאמת אין להם כוח, אין להם משאבים, אין להם אזרחות. אנחנו לא נמצאים תחת איום של גירוש. אנחנו לא מסתכנים במאסר אם נחזור למדינות המוצא שלנו. ומתוך הידע שמצבם של אחרים הרבה יותר גרוע, בחרנו בשתיקה במקום מילים והשנים חלפו ואחרי זמן רב הופיע REVA, "פרויקט ההטמעה החוקי והיעיל." המשטרה החלה לערוך חיפושים במרכזי קניות ולעמוד מחוץ למרפאות שסייעו לאנשים ללא אזרחות, ומשפחות עם ילדים שנולדו בשוודיה גורשו למדינות שהילדים אף פעם לא היו בהן, ואזרחים שוודים נאלצו להציג את הדרכונים שלהם בכדי להוכיח שהם שייכים, ושרת משפטים אחת הסבירה שאין קשר בין זה לבין אפיון גזעי אלא רק ל"חוויה אישית." שגרות הכוח. נוהגי האלימות. כולם בסך הכול ממלאים את תפקידם. המאבטחים, השוטרים, ביקורת דרכונים, הפוליטיקאים, האנשים.

וכאן את קוטעת אותי ואומרת, "אבל למה כל-כך קשה להבין את זה? כולם צריכים לפעול לפי החוק." ואנחנו עונים, "אבל מה אם החוק הוא בלתי חוקי?"

ואת אומרת, "זה עניין של עדיפויות, ואין לנו אינסוף משאבים." ואנחנו עונים, "למה תמיד יש כסף כשרוצים לתבוע את אלה שאין להם משאבים, אבל אף פעם אין מספיק כסף כשצריך להגן עליהם?"

ואת אומרת, "אבל איך אנחנו יכולים בו-זמנית גם ליצור רשת ביטחון חברתית רחבה וגם לקבל את פניהם של כולם?" ואנחנו מגרדים בראש ומכחכחים בגרוננו, כי אם להיות לגמרי כנים, אין לנו תשובה ברורה לשאלה הזו. אבל אנחנו יודעים שאי אפשר להוציא אדם מחוץ לחוק ושחייבים לפעול כשאנשים במדים יוצרים תחושת חוסר ביטחון והחוק פועל נגד האזרחים, ועכשיו כבר נמאס לך, ביאטריס אסק, ואת מנסה לעזוב את הגוף שלנו. בדיוק כמו הקוראים, את חושבת שזה כבר נמשך יותר מדי זמן, זה כל הזמן חוזר על עצמו, אין שום פואנטה, ואת צודקת, אף פעם אין סוף, אין פיתרון, אין יציאת חירום, הכול ממשיך לחזור על עצמו, מכיוון שהמבנים האלה לא יעלמו רק כי נצביע לביטול REVA. REVA הוא הארכה הגיונית של דיכוי מתמשך בעוצמה נמוכה, REVA מתקיים על אי-יכולתנו ליצור מחדש את הדימוי העצמי הלאומי שלנו, והלילה בתור לכניסה לבאר, אנשים לא לבנים יפזרו את עצמם באופן סיסטמתי כדי שלא ייעצרו על-ידי השומר, ומחר בתור לדיור ממשלתי אנשים עם שמות זרים ישתמשו בשמות המשפחה של בני הזוג שלהם בכדי שלא יזרקו את הבקשה שלהם. וברגע זה ממש, בטופס קבלה לעבודה, שוודית ממוצעת לחלוטין כותבת "נולדתי וגדלתי בשוודיה" באותיות גדולות, פשוט כי היא יודעת מה יקרה אם לא תוסיף את המידע הזה. כולם יודעים מה יקרה. אבל אף אחד לא עושה כלום. במקום לעשות משהו, אנחנו מתמקדים באיתור אנשים שהיגרו הנה בחיפוש אחר הביטחון שאנחנו כל-כך גאים ביכולתנו להציע ל(חלק מ)האזרחים שלנו. ואני כותב "אנחנו" כי אנחנו חלק מהשלם הזה, הגוף החברתי הזה, האנחנו הזה.

.את יכולה ללכת עכשיו


Read the original in Swedish

Read the Basque translation

Read the Catalan translation

Read the Chinese, Simplified translation

Read the Chinese, Traditional translation

Read the Dutch translation

Read the English translation

Read the Greek translation

Read the Indonesian translation

Read the Japanese translation

Read the Korean translation

Read the Polish translation

Read the Portuguese translation

Read the Romanian translation

Read the Serbian translation

Read the Slovak translation

Read the Slovenian translation

Read the Spanish translation

Read the Ukrainian translation

Jonas Hassen Khemiri was born in Sweden in 1978. He is the author of three novels and six plays. His first novel, One Eye Red, received the Borås Tidning award for best literary debut. His second novel, Montecore (published by Knopf in 2011), won several literary awards, including the Swedish Radio Award for best novel of the year. Khemiri's work has been translated into more than fifteen languages, and his plays have been performed by over forty international companies. In 2011 Invasion! premiered in New York and Khemiri was awarded a Village Voice Obie Award for playwriting.

Rachel Willson-Broyles is a freelance translator specializing in translating contemporary literature from Swedish to English. She received her BA in Scandinavian Studies from Gustavus Adolphus College in 2002 and her Ph.D. in Scandinavian Studies from the University of Wisconsin-Madison in 2013. Her translations include Jonas Hassen Khemiri's novel Montecore and play INVASION! She lives in Madison, Wisconsin.

Neneng Nurjanah is an author and one of the editors for Eko Endarmoko's Tesaurus Bahasa Indonesia. Her articles and short stories have appeared in Tribun Jabar, Pikiran Rakyat, Harian Republika, and Jurnal Titik Temu. Her poems and short stories have also been included in anthologies: Si Murai dan Orang Gila (Jakarta Arts Council's Short Story Anthology), Tuah Tara No Ate (4th Indonesian Authors Summit's Short Story and Poetry Anthology), and Cinta Gugat (Reboan Literary Community's 2nd Poetry Anthology).

Itxaso Rodríguez-Ordóñez is a Ph.D. student in the Department of Spanish, Italian and Portuguese at the University of Illinois where she is conducting her research in Basque-Spanish bilingualism. She investigates issues of ethnic and nationalistic identity along with current and past ideologies among the youth in the Basque Autonomous Community in Spain. She is also interested in contact-induced phenomena and how language policies may affect the use and acquisition of minority languages such as Basque. She has also translated the criticism of the Basque writer Kirmen Uribe's novel Bilbao-New York-Bilbao into English. She is the creator of a Beginners' Basque and Culture class at the University of Illinois at Urbana-Champaign, Illinois, where she currently resides.

Julia Sanches is assistant editor at Asymptote. Brazilian by birth. She has lived in New York, Mexico City, Lausanne, Edinburgh, and Barcelona. She obtained her undergraduate degree in Philosophy and English Literature from the University of Edinburgh and a masters in Comparative Literature and Literary Translation from Universitat Pompeu Fabra. She was runner-up in MPT's poetry translation competition, winner of the SAND translation competition, and has translated work from the Spanish that has been published in Suelta. She works as a freelance translator, a private teacher of English and Portuguese, and a reader for Random House Mondadori. She is currently learning her sixth language and living in her sixth country.
Alba Tomàs Albina lives in Barcelona. She graduated in Classical Philology from the University of Barcelona (2010) and got her Master in Translation studies from the Pompeu Fabra University (2011), where she is now doing her PhD focused on the reception of classical myths in Catalan literature.

Charlie Ng Chak-Kwan is Asymptote's Hong Kong editor-at-large. She obtained her B.A. in English and M.Phil in English (Literary Studies) from the Chinese University of Hong Kong in 2007 and 2009 respectively. She is currently a PhD student at the University of Edinburgh. Her PhD project is titled: Lived Space and Performativity of British Romantic Poetry. The thesis employs spatial theories drawn from Henri Lefebvre and Merleau-Ponty for studying the re-creation of 'lived space' in the works of three Romantic poets: William Wordsworth, Samuel Taylor Coleridge and Joanna Baillie. Her writings have appeared in《秋螢詩刊》(Qiu Ying Poetry) ,《字花》 (Fleurs des Lettres) and CU Writing in English.

Florian Duijsens (Asymptote's Senior Editor) is a writer and editor, was born in the Netherlands, and was schooled in the United States. His travel journalism has appeared in The Guardian and National Geographic Traveller, and his music writing at Askmen.com and elsewhere on the Web. He has a serious addiction to buying batches of Amazon Marketplace books and uses this to satisfy his various literary hungers—Virago early feminist classics, YA trilogies, gay fiction, and the 'lyrical essay', among many others. His (non-lit) blog and Twitter feed provide further indications to his splintered attention span. 

Avgi Daferera is a freelance translator who translates from Greek and Spanish into English and from Spanish and English into Greek. She graduated from the English Department of the Aristotle University of Thessaloniki. She has an MA in Writing from the University of Warwick and an MA in Literary Translation from the University of East Anglia. In 2012, the first year of the BCLT mentoring programme, she was the Greek mentee. Her translation of the short story "People are strange" by Christos Ikonomou will appear in the first translation issue of The Stinging Fly. Her interests include children's literature and poetry.

Yardenne Greenspan is a fiction writer and translator, born in Tel Aviv to a bilingual family. She has an MFA in Fiction and Literary Translation from Columbia University. In 2011 she received the American Literary Translators' Association Fellowship. She serves as an English-language manuscript reader for the Israeli publishing house Kinneret Zmora Bitan. Her short fiction, essays and translations have been published in Blue Stocking Society, Hot Metal Bridge, Two Lines, Words Without Borders and the New Vessel Press website. Yardenne is writing a novel about fatherhood, and her past and current translation projects include Life is Good, a fictionalized memoir by Rana Werbin (available on Amazon Kindle), Eating, a play by Yaakov Shabtai, The Sequoia Children, a fantastical-historical novel by Gon Ben Ari, As a Few Days, a stage adaptation of Meir Shalev's novel and Some Day, by Shemi Zarhin, which is forthcoming from New Vessel Press.
 
Sayuri Okamoto is an independent curator and translator. She holds M.A. degrees in Art History and Japanese Literature (Waseda University, Japan), certificates in Photography and Film (Art and Architecture School, Waseda University, Japan) and Teaching Japanese as a Foreign Language (IIEL, UK). Born and raised in Shizuoka, Japan, she is currently living and working in London (UK) and Padua (Italy).

Emily Yaewon Lee is a freelance translator born in Toronto, Canada, and schooled in the UK and in South Korea. Her translations of the novels of Ali Smith, Sebastian Faulks, and Iain Banks have been published by the Korean press Open Books. She is currently working on Martin Amis's The Pregnant Widow and Djuna Barnes's Nightwood, both of which are due to be released in Korea in 2014.

Agata A. Lisiak is the author of Urban Cultures of (Post)Colonial Central Europe (Purdue University Press 2010) and the translator into Polish of, among others, Jeffrey C. Goldfarb's Reinventing Political Culture: The Power of Culture versus the Culture of Power (Polity Press 2011). Recipient of the EURIAS Junior Fellowship 2013/14, Agata is based in Berlin where she teaches at Humboldt University and ECLA of Bard.

Aline Santos Barbosa is an English-Portuguese student, who lives in a not-so-well-known city in Brazil called Porto Alegre (in the state of Rio Grande do Sul). Since  she was little, she was interested in learning other languages, about other cultures and other types of life. And, there's no better way to do that than through all the literatures of the world. Cultural and political  subjects are her favorite themes. Now, she works as an editor and a publisher at a publishing house in her city. 

Casiana Ionita is a translator and consultant. She holds a PhD in French from Columbia University and a BA in Literature from Harvard. Her translations from English into Romanian include Zadie Smith's NW and Julie Otsuka's The Buddha in the Attic.

Bojana Gajski was born in Serbia in 1978. She is an English teacher and a literary translator. So far she has translated eight novels and numerous short stories and she's worked as a primary and secondary school teacher for twelve years. (Also, she feels really weird writing about herself like this.)

Julia Sherwood was born and grew up in Bratislava, then Czechoslovakia. After studying English and Slavonic languages and literature at universities in Cologne, London (Czech and Slovak literature) and Munich she settled in the UK, where she spent more than 20 years working for Amnesty International. She travelled widely in Eastern and Central Europe and the former USSR following the changes in 1989, deepening her knowledge of the languages and literatures of the region. Since moving to the US in 2008 she has worked as a freelance translator from English, Czech, Slovak, German, Polish and Russian into Slovak and English, and administers the Facebook group Slovak Literature in English translation (which includes information on translations of Czech literature). She is Chair of the NGO Rights in Russia, and divides her time between Chapel Hill, North Carolina, and London.

Beatriz Leal Riesco is a critic of contemporary art and film, a freelance writer and lecturer focusing on world cinema, and an independent film curator. Her work appears regularly in academic journals in English and Spanish, and she is a frequent contributor to online publications including Africa Is a Country, Rebelión, GuinGuinBali, and Okayafrica. She is a consultant for the New York African Film Festival and lives in Philadelphia with the translator Adrian West.

Mariya Voynova was born in Lviv, Ukraine in 1979. She she's got a master's degree in Computer Science and has been working in the Information Technologies since. Besides that she studied psychology and photography and she is a member of Ukrainian Photographic Alternative group and co-founder of "4in1" group. She moved to the United States from Ukraine in 2010, though staying an active member of local cultural life. She has participated in many exhibitions in Ukraine as well as one in Stockholm. Mariya has started studying Swedish recently.

Nina Beguš is Asymptote's editor-at-large for Slovenia and a PhD student in comparative literature at Harvard University. Her interests include world literature and ancient Mediterranean and Silk Road literatures, as well as Central European modernism. She also translates from English and Bosnian/Croatian/Serbian and works as a cultural journalist for several Slovenian literary journals (Literatura, Primerjalna književnost, AirBeletrina, Mentor).