אורשינא

חנית גולי

Illustration by Emma Roulette

ישראל מוזג יין לכולם. 

ישראל:  כמה היה לי חשוב שנתפנק בארוחה הזו. אתם הולכים לשתות עכשיו יין של 200 שנה. לפני 200 שנה עשו את היין הזה. אני לא יודע אם אתן מבינות כמה זה נדיר. 

נילי:  אתה בטח תספר לנו. 

ישראל:  תחשבי רונה, מה שיוצא עכשיו מהבקבוק הזה הוכנס לשם לפני 200 שנה. 200 שנה. 

רונה:  נו אולי די עם הסיפור המטומטם הזה?! 

ישראל:  איזה? 

רונה:  ה200 שנה נו. 

ישראל:  אני אומר לך 200 שנה. 

רונה:  כן?! מאיפה הוא? 

ישראל:  קניתי אותו מחנות יינות שאני מכיר באזור תעשיה. יש לו כל מיני מציאות. 

רונה:  מציאות. 

ישראל:  כן, הלכתי כדי להביא משהו מיוחד לערב הזה. 

רונה:  ואמרו לך שזה בקבוק של 200 שנה. 

ישראל:  כן 

רונה:  והאמנת. 

אדם:  נוני 

רונה:  סתום. האמנת? 

ישראל:  אנ'לא מבין, את חוקרת אותי?! בוודאי שהאמנתי. 

רונה:  אז או שאתה שקרן או שההוא מהאזור תעשיה שלך שקרן. 

ישראל:  את הופכת להיות אשה בלתי נסבלת רונה. את פשוט הופכת להיות אדם. 

ענבל:  טוב די עם זה עכשיו. 

ישראל:  את שומעת איך היא מדברת אלי? 

ענבל:  מה זה משנה? 200 שנה או פחות? למי איכפת? 

ישראל:  רונה, את אדם מריר ומגעיל, ואת רוצה שאני אגיד לך עוד משהו? אני בכלל לא בטוח שזה ההורמונים. 

נילי:  ישראל 

ישראל:  זה פשוט האופי שלך. 

רונה:  יופי. אני לפחות לא משקרת כל מילה שלי. 

נילי:  רונה! די עם זה! 

ישראל (קם, מזעזע את השולחן):  מרירה! אני לא יושב איתה! 

רונה:  אין שום בעיה. הקדמת את המאוחר. בוא אדם. 

ענבל:  הי!! מה זה? 

רונה:  לא יושב איתה. מרירה. מה זה?! מה זה הדיבור הזה? 

נילי: רונה, זה אבא שלך. את שמעת איך דיברת אליו? 

רונה:  כי כמה אפשר לזלזל לנו באינטליגנציה?! 

נילי:  את לא מכירה אותו?! 

ישראל:  הנה. תמשיכו יופי. 

ענבל:  מה את מתעצבנת מכל דבר?? מה?? 

רונה:  כי ככה בא לי! את מאמינה לזה? באלי, את מאמינה לזה שזה יין בן 200 שנה?! תגידי ת'אמת. 

ישראל:  נו, תגידי. 

ענבל:  מה'כפת לי בן כמה הוא? 

ישראל:  אבל שואלים אותך שאלה. תעני לעניין—את מאמינה שזה יין בן 200 שנה ? 

ענבל:  לא יודעת ולא מעניין אותי. 

רונה:  אמא, את מאמינה? 

נילי:  רונה, את איבדת את זה לגמרי. 

ישראל:  נכון, אבל שאלנו אותך שאלה—את מאמינה? 

נילי:  ממש לא. אין דבר כזה יין בן 200 שנה. 

רונה:  בבקשה! 

ישראל:  את לא מאמינה לי. 

רונה:  איך אפשר להאמין לשקרן, אה?! יכולת באותה מידה לומר גם 4000 שנה. למה רק 200? 

נילי:  די כבר, רונה! תעזבי אותו. 

רונה:  אז שידבר אמת כבר. 

נילי:  מה זה חשוב האמת?? חשוב מה אנשים שלידך מרגישים. ואני מרגישה שאיכפת לו, שאנחנו חשובות לו. כואב לך לסתום ת'פה ולתת לו להרגיש טוב עם עצמו? 

רונה:  לא, אתם משפחה של דפוקים. שקרנים ודפוקים. 

נילי:  אדם, היא. אני מצטערת אני לא יודעת מה קרה לה. 

רונה:  רגע, את מספרת לבעלי איך אני?? את מתרגמת לו התנהגויות שלי? זה מה שאת עושה עכשיו? כי אין לך באמת מושג מי אני. 

נילי:  טוב היא איבדה את זה לגמרי. 

ענבל:  אולי זה היין הדפוק הזה—200 שנה, בטח היה מקולקל. 

ישראל:  נילי—אני לא שקרן. ורונה, אני רוצה להגיד לך—אם ככה את מעזה לדבר אלי, בלי חום, בלי טיפת אמפתיה, רק ארס כל הזמן, שניה לפני שאני נוסע לך לשנה מפה, ואחרי כל מה שעשיתי בשבילך, אז את יודעת מה?! אני לא בטוח שזה רעיון כ"כ טוב שתהיי אמא. 

נילי:  ישראל!! 

ישראל:  אין לך את מה שדרוש כדי להיות אמא!! 

ענבל:  אבא!! הגזמת לגמרי! מה זה?? 

ישראל:  זה מה שזה. עכשיו תצעקו עד מחר. 

ענבל:  אני לא מאמינה עליך. אתה יודע מה עובר עליה! אתה רק בא לזרוק מילים כדי לפגוע וזהו! (לרונה.) הוא לא התכוון. 

ישראל:  אני מצטער רונה אבל התכוונתי. אני התכוונתי. אין לך שום יכולת לבלום. 

רונה:  ולך יש? 

ישראל:  אני כבר חמור גדול. 

אדם:  אז הכל מותר לך? 

נילי:  ישראל, אתה הגזמת לגמרי. אתה תבקש ממנה סליחה. 

ישראל:  אני לא מבקש ממנה סליחה. אם כבר—היא צריכה לבקש ממני סליחה. חוצפה. אתן השתגעתן לגמרי. 

רונה:  אין לי מה לעשות עם הסליחה שלו. קום אדם, אנחנו הולכים. 

אדם:  אני לא חושב שזה רעיון טוב. 

רונה:  אני לא שאלתי אותך. 

אדם:  בכל זאת, אני חושב שכדאי שנישאר ונלבן את זה. 

רונה:  נלבן? את מה נלבן? 

אדם:  את כל מה שקרה פה. 

רונה:  אין לי מה ללבן איתו. אתה יודע למה? כי זו אולי הפעם היחידה בשנים האחרונות שהוא לא משקר, שאני לגמרי מסכימה עם כל מילה שהוא אומר. 

נילי:  נו באמת. 

אדם:  אני חושב שאת נסערת. 

רונה:  ואני חושבת שאתה עיוור. 

ענבל:  טוב, רונה. די עם זה. בואי איתי רגע. 

רונה:  לא באה לשום מקום. 

ענבל:  בואי לשניה. 

רונה:  לא. הוא צריך לשמוע את זה. 

נילי:  מה יש לשמוע?! ישראל, תראה מה עשית. 

רונה:  אדם, אני לא בנויה לזה. 

אדם:  מי זה היה בטלפון? 

רונה:  אני לא בנויה לזה, אתה שומע מה אני אומרת לך? 

אדם:  עם מי דיברת בטלפון? 

רונה:  זה בכלל לא משנה. אני אומרת לך שאני לא רוצה להיות אמא, אני לא אהיה טובה בזה. 

אדם:  שטויות. 

רונה:  ממש לא, כל המאמצים, כל השנים—זה הכל בשבילך היה. 

אדם:  לא מאמין לך. 

רונה:  עוד לא שמעת כלום. 

אדם:  אה יש עוד? 

רונה:  ועוד איך. 

אדם:  זה יכול לחכות לבית? 

רונה:  אז עכשיו לא צריך ללבן פה כלום? 

אדם:  רונה, שאלתי אם זה יכול לחכות לבית. 

רונה:  אז זהו שאין יותר בית. 

ענבל:  רונה!! 

רונה:  שקט! אין בית יותר. שמעת? זה נגמר. 

ענבל:  אדם, אל תקשיב לה! עכשיו את באה איתי. (קמה אליה ואוחזת בה.

אדם:  אני לא מבין מה את אומרת לי, רונה. 

רונה:  אני ואתה גמרנו. 

ענבל:  שום גמרנו. בואי רגע נירגע. (הולכת עם רונה החוצה.

נילי:  ישראל , תראה מה עשית! תראה מה עשית! אידיוט! 

ישראל:  אני לא. 

ענבל:  אדם, עזוב את זה עכשיו. היא לא. (יוצאות.

ישראל (לאדם): כן, הן היסטריות אלה. אתה לא צריך להתרגש. 

נילי:  זה מה שיש לך להגיד עכשיו? היסטריות??! תזהר ממני. אני נשבעת לך, שאם אתה לא תנסה לתקן את מה ששברת פה, זה יהיה הסוף שלך. אתה תבקש סליחה. 

ישראל:  אני לא עשיתי כלום, נילי. את שמעת איך היא דיברה אלי? 

נילי:  תראה מה עשית! (נותנת בישראל מבט נוקב ולא מורידה ממנו את עיניה. לא נוח לו עם זה.

אדם:  אני מצטער. אני יוצא קצת למרפסת. צריך רגע לחשוב. 

ישראל:  בוא, אין בעיה אני אבוא איתך (הוא קם.

אדם:  אני מעדיף שלא. 

(אדם יוצא ולוקח את הנייד של רונה איתו. ישראל מתיישב בחזרה בחוסר נוחות. נילי לא מפסיקה להביט בו.

ישראל:  מה?? מה? מה את רוצה ממני? אני לא מבין נילי . דמי מותר בבית הזה?? מה, אין טיפת כבוד אלי? שהבת שלי תקרא לי שקרן באמצע ארוחת ערב? ואת לא פצית פה. כשהן מתחצפות אלייך אני הראשון ששומר על כבודך, אבל את?? את לא פצית פה. מול כולם, היא חוקרת אותי, מבזה אותי, משפילה אותי וקוראת לי שקרן?? 

נילי:  כי אתה שקרן. 

ישראל:  אני שקרן?? 

נילי:  אתה שקרן!! ישראל, אתה שקרן! המילים שלך שקר, המעשים שלך שקר, הארוחות שאתה מרים הן שקר. הכל שקר!!!! 

ישראל:  ואת מה?? 

נילי:  אני משתפת פעולה עם השקר. זה נכון. 

ישראל:  את מוליכה את השקר. את מתחילה אותו. אני, כל מה שאני עשיתי, כל הטעויות וההסתבכויות שלי, הכל היה בשבילך—כי את התחלת עם איזה שקר לחברה, היית ממציאה לה שאנחנו טסים לחופשה הזו, ויש לנו את הוילה הזו, ואנחנו קונים את האוטו הזה. ואני שומע את זה מהצד ומה נראה לך שאני מרגיש?! אז אני קודם כל מספק לך את כל מה שאת רוצה ואח"כ חושב מאיפה להביא את זה. אבל זה בגלל שאת מתחילה עם השקר. אני לא הייתי צריך את כל הבית הזה. 

נילי:  ככה זה אנשים! לפעמים קצת מגזימים! מה לעשות?! לפעמים רוצים לעשות קצת רושם. 

ישראל:  אז אני רציתי שכל מה שרצית יהיה לך! 

נילי:  אתה מבין מה עשית לנו? 

ישראל:  אני לא התכוונתי שזה יצא ככה, נילי. אני נשבע לך שלא. אני רק רציתי שיהיו לך את החיים שתיארת כל הזמן לחברות שלך. 

נילי:  יופי של חיים סידרת לי לספר לחברות שלי, אה?! מה אני אספר להן על השנה הזו? 

מה אני אספר לבנות שלנו על השנה הזו? עוד סיפור שהשארת לי לספר? עוד שקר? 

ישראל:  נילי, אני מבקש ממך. 

(ענבל נכנסת.

נילי:  נו? 

ענבל:  פסדר, היא. היא שוטפת פנים במקלחת. תיכף היא תבוא. איפה הוא? 

נילי:  במרפסת. אבל מה זה הרעיונות האלה שיש לה? מה זה השטות הזו על להפרד? 

ענבל:  עזבי את זה, היא. כואב לה ואין לה איך להוציא את זה, נו. אבא, אתה. באמת. ככה לא מתנהגים. אני אומרת לך. 

ישראל:  את לא מחנכת אותי, שמעת?! אל תתערבי. 

נילי:  שלא תתערב?! היא מנקה את החרא שאתה פיזרת פה! 

ישראל:  מי ביקש ממנה לנקות משהו בכלל? 

ענבל:  תקשיב, אתה יודע איזה גיהנום היא עוברת עם הטיפולים האלה. 

ישראל:  אל תתערבי! את לא מבינה כלום. נתתי לכן את הנשמה שלי ואתן לא מעריכות כלום! 

ענבל:  אבא, עזוב הכל—שורה תחתונה: הבת שלך יושבת שם עכשיו, מרוסקת, מפרקת את הבית שלה, את הנשמה שלה, לא יכולה הפסיק לבכות, בגלל מילים מורעלות שאתה ירית בה. עכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה. 

נילי:  לא לא, אין מה שאתה רוצה יותר, אני מצטערת. אתה תבקש ממנה סליחה עכשיו, אתה שומע אותי? אתה תגיד לה בדיוק עד כמה לא התכוונת לכל החרא שיצא לך מהפה. 

(אדם חוזר ומתיישב לשולחן.

ישראל:  תמשיכי תמשיכי—חרא, שקרן. לא יעזור לך—אני לא מבקש סליחה. הבת שלי ככה משפילה אותי ואני אבקש סליחה? 

נילי:  אתה תצטער, אני נשבעת לך שאתה תצטער על זה. 

ענבל:  אמא, קחי מים ותירגעי. 

נילי:  שום מים לא ירגיעו אותי. האיש הזה, כל מה שהוא נוגע בו, הוא הורס. 

ישראל:  כל מה שעשיתי, עשיתי בשבילך. 

נילי:  כל מה שהוא עשה, זה בשבילי. אדם, אתה יודע, יום אחד קשקשתי בטלפון עם אורה חברה שלי, והיא מספרת לי ככה בהתרגשות שבעלה בדיוק בנה להם איזו וילה גדולה ליד הים. אז אני, לא יודעת למה, בלהט השיחה, אומרת לה שגם ישראל סגר עכשיו על איזו וילה גדולה בצפון. סתם יצא לי. דבילית. בטמטומי, רציתי להרגיש גם את ההתרגשות הזאת. לא יודעת מה חשבתי לעצמי. והוא, אני לא ידעתי, אבל הוא היה שם ושמע את השיחה. יום למחרת הוא מספר לי בהתרגשות שיש איזו הזדמנות נדירה, משהו באמת חד פעמי—איזו וילה שצריכה להמכר במהירות במחיר מציאה ושהוא קיבל החלטה וקנה. הייתי המומה. אמרתי לעצמי שניסים קורים. ישר קפצתי עליו וחיבקתי אותו. בכיתי מאושר. הייתי כל כך שמחה לצאת מהדירת שלושה חדרים המצ'וקמקת הזו. לכי תארזי הוא אמר לי. זה הגבר שלי. רצה לרצות אותי, נכון?! ואני הולכת ואורזת. אפילו לא מבקשת לראות את הבית, כי הכל קורה מעכשיו לעכשיו. אני מתקשרת לאמא שלי בהתרגשות, מספרת לחברות. בעננים. אחרי יומיים, אני על ארגזים, הבנות ארוזות, משאית ההובלה למטה. 

(פאוזה. נילי מביטה בישראל. הוא משפיל ראשו.

נילי:  המובילים מגיעים, שואלים אותי כתובת, אני אומרת להם—זה בעלי יודע. והוא עומד מולם ולא אומר מילה. 

אדם:  מה זה לא אומר מילה? 

ענבל:  לא היתה שום וילה, אדם. מה לא ברור?! המובילים הגיעו ורק אז הוא נזכר לספר שאין שום וילה. 

נילי (לאדם): ככה הבנות שלי גדלו. אתה מבין עכשיו? אתה מבין את סערת הנפש של רונה? זה באמת איכפת לה, כמה שנים יש ליין הזה?? 

ישראל:  אני מקור כל הרוע. אני דפקתי לכולכן את החיים. אני הרע האולטימטיבי. זה אני. 

נילי:  הוא לא מתכוון לזה ברע, אני יודעת. אבל איכשהו יוצא לו רע בסוף. חוסר מזל, או פנטזיונריות חסרת תקנה, או חוסר אחריות משווע, אני לא יודעת למה. 

ישראל:  אני עדיין פה. אני עוד לא הלכתי. 

נילי:  עוד לא? עדיין לא טסת ל"אוגנדה"? 

ישראל:  נילי, אני מבקש ממך. 

נילי:  בוא נפסיק עם זה, ישראל. בוא נפסיק עם ההצגה המטומטמת הזו. 

ישראל:  נילי 

(רונה נכנסת.

נילי:  כי לי נשבר. אתה מבין את זה?! נשבר לי. 

רונה:  ענבל, תאפסי אותה. 

ענבל:  אמא 

נילי:  אני בסדר. תבקש סליחה. 

ישראל:  לא! 

רונה:  תעזבי אותו. אני לא צריכה את הסליחה שלו. 

נילי:  אתה תבקש ממנה סליחה ותגיד שלא התכוונת למה שאמרת. 

ישראל:  נילי, תעזבי אותי. אני לא מריונטה שלך. את לא שולטת בי. אני אגיד רק מה שאני רוצה. לא מה שאת אומרת לי להגיד. אני גבר! 

נילי:  שמעת אותו? הוא גבר. 

ישראל:  בדיוק. 

ענבל:  עזבי אותו, אמא. בואי נרגיע פה. 

נילי:  נרגיע, אין בעיה. אני רק רוצה לבקש רשות מה"גבר", לספר לכן לאן הוא הולך. כי הוא גבר, נכון ישראל? וגבר לא מפחד, אה? (ישראל משפיל מבטו.) ישראל תסתכל עלי—אתה מכיר אותי. אני לא אוותר לך. אתה תבקש ממנה סליחה. אתה גם יודע שאין מי שמכיר אותך יותר טוב ממני. אתה לא התכוונת למילים שאמרת לה. אתה יודע את זה. בסוף אתה תבקש סליחה. אז בוא תחסוך לנו. 

(צלצול טלפון של ישראל. ישראל מביט בצג.)